יום שני, 11 בדצמבר 2017

בדרכים


היה זה בערב קר בחודש דצמבר, נר ראשון של חנוכה. כשהעמיק החושך, התגברה גם הצינה וחדרה מבעד לסוודר הדק שלבשתי. עמדתי בתחנת אוטובוס חשוכה ברמת הגולן, והאור היחיד הגיע מהפנסים בכניסה ליישוב הסמוך. 



היה כל כך קר, אז התחלתי להתנועע בניסיון להתחמם. התנועות מייצרות ריקוד קטן ומוזר. לא אכפת לי. אני לבד ואין אף אחד שרואה אותי. אני גם שרה לעצמי. לא בקול גבוה, אבל מספיק חזק כדי לחתוך את הדממה, את אותה הדממה הרועשת שמורכבת מכל רחשי הלילה ומתנים המייללים במרחק. היו לי שירים קבועים להמתנה לטרמפים, הרפרטואר שלי כלל מזמורי תהילים, כמה שירים של בוב דילן ולהיטים של מטאליקה. ובימים יפים בשעת בין הערביים, כשהשמש זהרה באלפי גוונים של זהוב, הייתי מידי פעם משחררת איזו צעקה אל הרוח, נושמת את האוויר הצלול והשדות שבאופק ומשחררת אותם החוצה בשאגה.

אבל עכשיו לילה, מתחיל להיות מאוחר ולא מתחשק לי לצעוק. פספסתי את האוטובוס האחרון למושב ואני מחכה 
בתחנה כבר יותר משעה, מתפללת לאלוהי הטרמפים, אבל אף רכב לא נוסע בכיוון שלי. בהתחלה עוד הייתה תנועה דלילה של רכבים שנכנסו ליישוב הסמוך ואחר כך כלום. כולם כנראה ספונים בביתם, מדליקים נר ראשון של חנוכה. בוודאי גם בביתי כבר דולקת החנוכייה, ואני תוהה האם הם דואגים לי. 

לפתע אני שומעת קול של רכב מתקרב שממלא אותי בתקווה שנעלמת מיד כשאני מבינה שהרכב יוצא מהשער ופונה לכיוון השני. כמה רגעים לאחר מכן הרכב משנה מסלול, מסתובב ועוצר לידי. החלון נפתח ובחורה צעירה מחייכת אליי.

"את עומדת כאן כבר שעה וחצי", היא אומרת.

"נכון. איך את יודעת?" אני תוהה.

"ראיתי אותך כשנכנסתי למושב, נסעתי להדלקת חנוכייה עם המשפחה ואני רואה שאת עדיין פה. לאן את צריכה להגיע?". אני מוסרת לה את שם המושב והיא מחווה תנועה מזמינה ואומרת: "אז בואי, תכנסי, אני אקח אותך".

לא נעים לי, אני יודעת שזה לא בכיוון שלה. אבל אני גם יודעת שזאת לא נסיעה ארוכה, וחשוך וקר וככל שהשעה תתאחר אני אתקשה עוד יותר למצוא טרמפ. אז מהר מאוד אני מתרצה ונכנסת אל הרכב החמים, מרגישה הכרת תודה לאותה בחורה שלא הכרתי, וחושבת לעצמי שאולי זה נס חנוכה קטן שנעשה במיוחד בשבילי.




בדרך להופעה עוצרים בטבריה



צילום: ינינה זסלבסקי אפק

עבר הרבה זמן מאז אותו ערב קר, והרבה טרמפים גם כן. כעת הימים ימי קיץ וחמסין, ואנחנו בדרך להופעה בתל אביב. בעצם, רוצים להגיע עד טבריה בטרמפים ומשם נמשיך באוטובוס. אז אנחנו מנסים לתפוס טרמפ בצומת כורסי ועוברים על הכלל הראשון והלא כתוב של הטרמפיסטים: "לא לנסות לתפוס טרמפ בחבורה גדולה." מהסיבה הפשוטה שרוב האנשים לא יעצרו. ובמקום להדר במצוות אנחנו מחמירים בעבירה, ולא רק שאנחנו בחבורה, אלא רובנו גם לבושים לפי מיטב אפנת הפאנק והמטאל. לא מתכון מוצלח במיוחד.

סעיף ב' בכלל הראשון של חוקי הטרמפיסטים אומר, שאם כבר עברתם על הכלל הראשון, אז על מנת למזער נזקים, כדאי שרק אחד יעמוד ויניף את ידו והשאר יחכו בתחנה. סעיף ג' ממליץ שיהיה זה האדם בעל הסבירות הגבוהה ביותר לתפוס את הטרמפ, רצוי אחד שהוכיח את מזלו הטוב, או נציגה מבנות המין הנשי. מאחר ואני עניתי לשני הקריטריונים, נבחרתי לעמוד בשמש הקופחת ולהביא את הישועה.

המושיע שלנו הגיע בתור נהג במשאית לבנה, ולאחר משא ומתן קצר הסכים לקחת את כולנו בתא המטען ולהוריד אותנו מאחורי התחנה המרכזית בטבריה. הוא הזהיר אותנו שיהיה חם וחשוך, ובטח גם לא נוח על רצפת המשאית, אבל רוח הנעורים שפעמה בעורקינו וההתרגשות מההופעה שמצפה לנו בערב דרבנו אותנו לאסוף כמה שיותר הרפתקאות בדרך.

כל מה שאמר הנהג היה נכון. היה לנו חם וחשוך ונסיעה של חצי שעה נדמתה כנצח. לבסוף הגענו לטבריה ואפילו לא הספקנו להודות לנהג כראוי, כי הוא זירז אותנו לרדת מהר ולהיעלם מהאופק, שלא ייתפס כשהוא עובר על החוק. לא רצינו להודות בזה בקול, אבל כולנו חשבנו שזה היה רעיון מסוכן ונשמנו לרווחה כשגילינו שבאמת הגענו לטבריה.



הגלגל מסתובב



צילום: ינינה זסלבסקי אפק

זה בסך הכל היה עוד יום רגיל, שגרתי, עוד נסיעה בטרמפים. האוויר היה צלול, והשמש נעימה, בתקופה הזאת שבין סתיו לחורף. בדיוק ירדתי מטרמפ אחד בצומת בני יהודה ועליתי מיד על טרמפ אחר, רכב שכבר היה בתחנה ואסף טרמפיסט נוסף שלא הכרתי.

לאחר כמה דקות של נסיעה הנהג חש במשהו מוזר וחיפש מקום לעצור בו. אנחנו לא הרגשנו דבר, אולי זאת הייתה פשוט תחושת בטן, אינטואיציה שבוודאי הצילה אותנו. הנהג יצא מהרכב ובבדיקה מהירה מתברר שאחד הגלגלים יצא ממקומו, כנראה תוצאה של החלפת גלגל לא מוצלחת מוקדם יותר באותו היום.

לא רציתי אפילו לחשוב מה היה קורה אילו... מה היה יכול לקרות במורד הכביש המפותל בו נסענו. באותו הרגע החלטתי שזה יהיה הטרמפ האחרון שלי. בעצם זה היה אחד לפני האחרון, כי עדיין הייתי צריכה להתקדם משם לאיזו צומת ראשית כדי שאוכל להמשיך בתחבורה ציבורית.

המקרה הזה הצטרף למספר אירועים שקרו לי בטרמפים באותה התקופה, ביניהם נהג שנרדם על ההגה, שהובילו אותי להחלטה שעבורי תם לו עידן הטרמפים.

לנסיעה בטרמפים מתלוות הסכנות הברורות מאליהן, שכל אחד בוודאי חושב עליהן בהקשר הזה. גם אני הייתי מודעת אליהן תמיד, אבל אותם מקרים שאירעו בסמיכות אחד לשני גרמו לי להבין שהגיע הזמן להפסיק. וגם כנראה התבגרתי...



בצד השני



צילום: ינינה זסלבסקי אפק

לפני מספר שבועות, שחר ואני היינו בדרכנו חזרה מהמסעדה בה אכלנו ארוחת ערב, אל הצימר שישנו בו בעמוקה. בחוץ קר, אבל בתוך הרכב חם ונעים ואנחנו נוסעים לאט, נהנים מהרגע.

אחרי היציאה מצפת, אנחנו מבחינים באישה שצועדת לצד הכביש ומנסה לתפוס טרמפ. אני מכירה את האזור ומנחשת שהיא צריכה להגיע לאיביקור, שכונה סמוכה. אנחנו אוספים אותה וממשיכים בנסיעה. כפי שחשבתי, בכניסה לשכונה היא מבקשת לרדת. היא מזכירה לי אותי, ואת כל הפעמים שירדתי מטרמפ בצומת ראשית והלכתי ברגל עוד מספר קילומטרים בחושך. הפעם אני בצד השני, רוצה להחזיר לעולם קצת מהטוב שקיבלתי אין ספור פעמים מאנשים זרים. "תכווני אותנו, ניקח אותך עד הבית", אני אומרת לה, "אנחנו לא ממהרים".

אחרי שהיא יורדת ואנחנו ממשיכים בדרכנו, מציפים אותי הזיכרונות כמו שקופיות שמתחלפות במקרן: לילות של ירח מלא, קרני שמש, טיפות של גשם, כולם היו שם בתקופה שנסעתי בטרמפים. אנשים מיוחדים, חברים, טיולים, סיפורים, מנגינות וניחוח רענן של הרפתקה.




!Do not try this at home

אמנם כתבתי על טרמפים מהזווית של המקרים הטובים שקרו לי בדרך, ובאופן פואטי רציתי לסיים את הפוסט עם השורה אחרונה בסיפור. אבל הרגשתי שייתכן ויהיה זה חוסר אחריות מצדי שלא להוסיף שזה ממש מסוכן לנסוע בטרמפים, אני לא יכולה לדמיין את עצמי כיום עושה את זה. ושבעצם הנס הגדול ביותר הוא ששרדתי כל כך הרבה טרמפים כדי לספר עליהם.

***

הפוסט הזה נכתב כחלק מבלוג הופ, ביחד עם עוד ארבע בלוגריות של טיולים. חברנו יחדיו לכבוד חג החנוכה, כדי לכתוב עבורכם סיפורי נסים קטנים שקרו לנו בטיולים ובדרכים. את הסיפורים של חברותיי תוכלו לקרוא כאן:

רואה עולם - ניסים ונפלאות בנוסח אנגלי
ארטרמינל - נוף ואמנות בהימלאיה ההודית
שמתי לב - מפגש קצר באחת הערים הגדולות בעולם - בייג'ין
גלויה - על ניסים ונפלאות וגם על מסלול הליכה ליד סאלפלדן שבזלצבורגלנד, אוסטריה


תודה מיוחדת לחברתי ינינה, שבאדיבותה אפשרה לי להשתמש בפוסט בתמונות שצילמה במהלך טיוליה ברחבי העולם. מוזמנים לבקר גם בבלוג שלה ולקרוא על יעדים מיוחדים וטיולים משפחתיים.

כל התמונות בפוסט צולמו על ידי ינינה, מלבד התמונה הראשית שנלקחה מהאתר הזה: Unsplash



אם אהבתם את הפוסט הזה אולי יעניין אתכם לקרוא גם את הפוסטים האלו:
סיפור ישן
טיול שורשים לפאב אנגלי
ארבעה ספרים ששינו את חיי
חמישה דברים (שאולי) לא ידעתם עליי












16 תגובות:

  1. ליען, את הפוסט הזה את חייבת לשלוח לתחרות הסיפור הקצר...:-) כל כך מסקרן אותי לראות תמונות שלך מהתקופה ההיא....

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מיכל! באמת הרגשתי שאני כותבת סיפור. ואני יכולה לשלוח לך תמונה או שתיים :)

      מחק
  2. ליען, קראתי את הסיפור כשכולי קפוצה ולא יכולה לשחרר. נסעתי בטרמפים כשהייתי חיילת. ממש לקראת סוף השירות נסעתי עם מישהו שהיה מורה שלי בתיכון, התקרבנו לצומת בה עמדה בחורה עם יד מורמת, והוא אמר לי בשיא הטבעיות: "ולמה היא מצפה עכשיו?" כל כך נחרדתי שביקשתי שיוריד אותי וקיוויתי לטוב. מאז לא נסעתי יותר בטרמפים. כתוב נהדר!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבקה, אני שמחה שאהבת. קצת עצוב לדעת שיש אנשים שחושבים דברים כאלו. ובעצם אי אפשר לדעת עד כמה זה הלך הרוח השולט, או שלא. אבל לא פעם סירבתי בנימוס לטרמפ. היו לי חוקים שניסחתי לעצמי. לא פירטתי אותם בפוסט, כדי לא לעודד נסיעה בטרמפים, אבל נקטתי בהרבה אמצעי זהירות. ככל האפשר, כי בכל זאת טרמפים זה לא הדבר הכי בטוח בעולם מלכתחילה...

      מחק
  3. ליען, את כותבת כל כך יפה. שעשע אותי רפרטואר השירים שלך: מזמורי תהילים, בוב דילן ומטאליקה. אני חושבת שזה את - הצירוף הזה. הסיכון וריח ההרפתקה באמת מייצרים איזו רעננות ותחושה נהדרת, ובו זמנית זה גם מסוכן. חוויתי בעצמי בצעירותי הרבה טרמפים מסוכנים, וגם אני נגמלתי ברגע אחד של החלטה שהיה כנראה גם בנקודת ציון של התבגרות. זה דוודאי לא היה טרמפ מסוכן. עמדתי בנגב ועצר לי אדם שאמר שהוא לוקח אותי רק בשביל שלא אעלה על טרמפ אחר שיהיה אולי מסוכן בעבורי. באותו הרגע החלטתי שהוא צודק ומספיק עם זה ודי. כיום אני אוספת נשים שאני רואה בדרכים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה זיוה, אני שמחה שאהבת, במיוחד את רפרטואר השירים. תהיתי למי זה יתפוס את העין או הלב :) וזה מזכיר לי שבסוף לא החלפנו חוויות מנסיעה בטרמפים, אז בפעם הבאה שניפגש!

      מחק
  4. ליען, אני שמחה שתקופת הטרמפים בחייך עברה בשלום. אנחנו תמיד אומרים לילדים שלנו שניקח אותם בכל שעה של היום והלילה רק שלא יעלו על טרמפ , או יסעו עם נהג שיכור. כדי להקל עליהם עברנו דירה מצורן המבודדת להרצליה המקושרת. תענוג לקרוא את הסיפורים האישיים שלך. ותודה על מתן בית ובמה לתמונות הדרכים שלי.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך ינינה, הפוסט הזה נראה ונקרא הרבה יותר טוב בזכות התמונות היפות שלך, שנראה שמתאימות לו כמו כפפה ליד של טרמפיסט :)

      מחק
  5. כמה כמה כמה נסעתי בטרמפים. המוווווןןןן כשהייתי צעירה.
    משום מה לא זכורים לי שום סיפורי טרמפים מיוחדים
    זכורה לי רק התנועה שהייתי עושיה בידיי כדי לשכנע נהגים לעצור לי,
    מצרפת יד אל יד לפני החזה, כמו בתפילה או בברכת נמאסטה.
    לא תאמיני איך זה היה עוזר.
    .
    בצבא היתה לי חברה שככה הכירה את המיתולוגי שלה, לקחה אותו טרמפ מרמת השרון לירושלים.
    כבר שנים רבות שכל אחד מהם נשוי למישהו אחר, באושר (הוא גם ממש בעושר), ועדיין אני יודעת גם בלי לשאול, ששניהם המיתולוגיים זו של זה.
    .
    נהניתי מאוד מהסיפורים שלך, ואני שמחה שהגעת עד הלום לספר.
    מדהים כמה שטויות עשינו כשהיינו צעירות, וכמה תלוש זה נראה לנו כאמהות

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך חן שקראת :) והמשפט האחרון שכתבת כנראה מסכם את הכל: "מדהים כמה שטויות עשינו כשהיינו צעירות, וכמה תלוש זה נראה לנו כאמהות"
      בדיוק כך :)

      מחק
  6. סיפורי טרמפים! מעניין ונכון לאותה תקופה, אהבתי לקרוא ואהבתי את הפרוייקט

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה עמירם :) שמחה שאהבת, כנראה שלא הייתי מעלה זאת על הכתב אם לא היינו מתכננות את הבלוג הופ בנושא הזה.

      מחק
  7. ממש הייתי במתח לאורך כל הפוסט - סיפור מתח במשכים בנית לנו כאן ושמחה שאת כל הטרמפ שרדת בשלום בכדי לספר. גם אני בטיפשותי תפסתי טרמפים בצעירותי - בעיקר ממסיבות חזרה מתל אביב בשעות שכבר לא היו הסעות והתקמצנו על מונית...מזל שאנחנו כאן לספר. חג שמח!

    השבמחק
    תשובות
    1. שירה, תשמעי, הפוסט ממש מעורר תגליות. בחיים לא הייתי מדמיינת אותך נוסעת בטרמפים :) אולי בעצם כן, לא יודעת. אבל אני שמחה שקראת ואהבת. תודה!

      מחק
  8. ליען, הרבה הרפתקאות צברת בטרמפים. זו חוויה שאני לא העזתי לחוות. פחדתי וכנראה גם התחבורה הציבורית נתנה לי מענה מספק כך שלא נזקקתי. נהנתי לקרוא את ההרפתקאות שלך וגם את סגירת המעגל. בתור נהגת אני מעדיפה לקחת טרמפיסטיות. בנים אני אקח רק כאלה שאני מכירה. זה מעניין כי לא היתה לי חוויה רעה אבל יש בי פחד.

    השבמחק
    תשובות
    1. הפחד הזה מבן, לא חייבים לחוות משהו על בשרנו כדי לדעת שהוא לא טוב. יש בזה אלמנט של משהו לא נודע. וזה כנראה מה שמפחיד, בתוספת סיפורים כאלו ואחרים, שקרו באמת או ששמענו כילדים בהקשר של מפגשים עם זרים, כמו כיפה אדומה למשל...

      מחק