יום ראשון, 2 באפריל 2017

כשאמא נוסעת לוורשה ומסתבכת עם החוק



"השתגעת?"

"מה יש לך לחפש בוורשה?"

"מה יש לעשות שם?

"אני בחיים לא אסע לפולין!"

זה רק חלק קטן מהתגובות השליליות שקיבלתי כשסיפרתי לחברים שאני נוסעת לוורשה. לבד. אף אחד כמעט לא חסך ממני את דעתו השלילית על העיר, וזאת עוד מבלי שביקרו בה אף לא פעם אחת. אני יכולה להבין אותם, כי גם אני חשבתי פעם שורשה היא עיר אפורה, משעממת ובעלת עבר כבד מכדי שאפשר יהיה לטייל בה. עד שפתאום גיליתי בה עניין, אבל התגובות מהסביבה היו כל כך שליליות, שכמעט שיניתי את כרטיס הטיסה ליעד אחר, מקובל יותר, כמו אמסטרדם או פריז.

לפני ששיניתי כיוון, ישבתי לחשוב שוב על הנסיעה ולבדוק האם אני באמת רוצה להגיע לשם, או יותר נכון- מה מצאתי בעיר הזאת שענה על הרצונות שלי מהחופשה הקרובה?

יעד זול – צ'ק

שלא ביקרתי בו לפני כן – צ'ק

שמעניין אותי מספיק כדי לבקר בו – צ'ק

אבל לא יותר מידי, כדי שלא ארגיש מחויבת להספיק ולראות את כל האתרים החשובים, אלא יותר לשוטט ברחובות, לנוח ולעשות מה שמתחשק לי בלי להרגיש שאני מפספסת משהו – צ'ק.

ועם התובנות האלו, כמובן שלא יכולתי לוותר ולהחליף את ורשה באף יעד אחר! וזאת הייתה ההחלטה הנכונה, כי ורשה התגלתה כפנינה אמתית. מסתבר שהעיר יפה ונעימה ושהאוכל הפולני, למרות הדעות הקדומות, דווקא טעים מאוד!




אני מקווה שאחרי הקדמה כזאת, גרמתי לכם להתעניין קצת יותר בבירה הפולנית. אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא על קורותיי בוורשה, או בקיצור: מה קורה כשאמא נוסעת לוורשה ומסתבכת עם החוק :)

חופשי זה לגמרי לבד

נסעתי לבד. השארתי בבית את שני הגברברים שלי ויצאתי לנשום קצת אויר. לא, לא פחדתי לנסוע לבד. ולא, לא רציתי חברה. לא חשבתי שאשתעמם או שיהיה לי קשה להסתדר. למעשה, זאת הפעם השנייה שאני נוסעת לבד  לחו"ל, ידעתי למה לצפות ורציתי את זה. 

רציתי לנשום עמוק ולשמוע רק את הקול שלי, הפנימי. זאת הייתה חוויה מטהרת. וכן, היה לי כיף לבד. כן, התגעגעתי לילד שלי ולאיש שלי. וכן, שמעתי אותו! שמעתי שוב את הקול הפנימי שלי ועכשיו שנזכרתי איך הוא נשמע, אני ממשיכה לזהות אותו גם בחזרה לשגרה.

ביקרתי שלוש פעמים בעיר העתיקה

בפעם הראשונה הגעתי במיוחד. בפעם השנייה, זאת הייתה נקודת המפגש לסיור החינמי שהשתתפתי בו והפעם השלישית הייתה הקסומה ביותר. זה היה ביום האחרון לטיול. התעוררתי מוקדם והיו לי כמעט שעתיים פנויות לפני שעת פתיחת המוזיאון שתכננתי לבקר, אז החלטתי לנצל אותן לסיבוב נוסף בעיר העתיקה. 




זה המקום לציין שהמבנים לא כל כך עתיקים, למעשה הם נבנו ושוחזרו אחרי מלחמת העולם השנייה, משום שהאזור כולו נהרס. אם לא הייתי יודעת את העובדה הזאת, אני לא בטוחה שהייתי מנחשת את זה בעצמי, כי אני לא מומחית גדולה בארכיטקטורה. אבל בדיעבד, באמת שהם נראו קצת מסודרים מידי והייתה חסרה בהם את הערבוביה הלא הגיונית לפעמים שיש במקומות עתיקים ממש, במבנים שצמחו אחד לתוך השני.





כך או כך, עתיק או מחודש, הרחובות היו יפים בעיניי, יש לי חיבה גדולה לסמטאות מרוצפות אבנים ובתים ישנים וזה היה נהדר כפליים לתור את האזור בשעת הבוקר, לפני שיגיעו המוני התיירים.


התאהבתי במטבח הפולני

כן. אני, שלא מתנסה אף פעם במאכלים חדשים הייתי אמיצה מספיק לטעום מנות חדשות מהמטבח הפולני שלמרבה ההפתעה היו טעימות מאוד. 

אכלתי פירוגי במסעדה פולנית וטעמתי עוד מגוון של מאכלים ב"מילק בר" ברובע פראגה, נדמה שהמסעדה לא השתנתה בכלל מאז שנות ה -50.



ה"מילק בר" היו מסעדות הפועלים בתקופה הקומוניסטית, והן קיבלו את שמן משום שהוגשו בהן בהתחלה בעיקר מאכלי חלב, כי בשר היה מותרות שלא תמיד היו בנמצא. מאז השם דבק במסעדות האלו, שמזכירות חדר אוכל של קיבוץ, אבל ללא כל ניסיון ליצור אווירה נעימה. אלא שולחנות פשוטים, כיסאות לא נוחים ומפה משובצת מפלסטיק. ללא חן, הדר או גינונים. למעשה, התנהגותם הגסה של אנשי הצוות הפכה לשם דבר, וזה היה מקובל וצפוי לקבל נזיפות, צעקות וגסות רוח מצד עובדי המקום. 


מסעדה נוספת שאכלתי בה, קצת יותר עכשווית ומסחרית, ובכל זאת מומלצת מאוד: Zapiecek . יש להם כמה סניפים במרכז העיר: Nowy Swiat 64 , וגם ב:Freta 1 . 

הסבר נוסף על המילק בר וגם כמה המלצות, תוכלו לקרוא כאן.
והמלצות נוספות למילק בר תוכלו לקרוא כאן.


נסעתי ברכב אספנות משנות ה - 50

רכבים מסוג Nysa 522 ששימשו בעבר בעיקר את המשטרה, עשו הסבה מקצועית. וכיום, במקום להסיע אסירים פוליטיים לחקירה, הם מסיעים תיירים בסיורים מיוחדים בעיר. 

הסיור שהשתתפתי בו נקרא: Off the beaten path , הוא נמשך 4 שעות והוא מתמקד ברבדים השונים של ורשה, בקומוניזם, ברובע פראגה ובכל מה שכנראה לא תראו ותשמעו בסיורים הרגילים.







המדריך היה נהדר, מצחיק, שנון ובעל ידע רב. מהרגע הראשון שנפגשנו מחוץ לרכב ולחצנו ידיים, היה ברור שהוא מתכוון לעשות הכל כדי שיהיה לנו נעים ומעניין. והוא הצליח, כי הסיור היה כיף גדול.





במהלך הסיור ביקרנו גם במוזיאון קטן שנקרא:

 Museum of Life under Communism .
זה בעצם דגם של בית, משרד ומוצגים נוספים מהווי החיים בתקופה הקומוניסטית. 


“Charm of the PRL”

כחלק מהסיור גם ביקרנו ואכלנו באחת ממסעדות המילק בר עליהן סיפרתי בסעיף הקודם. המדריך הזמין עבורנו שמונה מנות שונות שחלקנו בין חברי הקבוצה והיה גם קינוח. רוב המנות היו צמחוניות (בגללי) כך שגם אני יכולתי ליהנות מהמבחר. לא צילמתי את המסעדה והאוכל כי לא רציתי לחדור לפרטיות של הסועדים המקומיים, שנראה היה שזה המקום הקבוע שלהם לארוחת צהריים ביום ראשון.

אז לסיכום, הסיור מומלץ ושווה כל זלוטי.

לאתר של חברת הסיורים Adventure Warsaw לחצו כאן.

הכרתי חבר חדש (במבי) ושקלתי לעבור דירה (לארמון)
גם הפעם החלטתי לנצל את היקיצה המוקדמת שלי כדי לטייל בנחת במקום שבדרך כלל הומה תיירים. לפארק וואז'ינקי – Lazienki Park הגעתי קצת אחרי שמונה בבוקר. בהתחלה מזג האוויר היה סגרירי, אך אחרי כמה דקות השמש הציצה מבין העננים והשמיים התבהרו. לא יכולתי לבקש יותר מזה. הפארק רחב ידיים, יש בו אגם גדול, סנאים חברותיים וגם במבי חמוד, כמו באגדות... הפארק יפה גם בסוף החורף, כשהעצים כבר עירומים לגמרי מכל עלה.






בפארק נמצא גם "ארמון המרחצאות", אליו ניתן להיכנס בתשלום, לטייל בחדרים המשוחזרים וליהנות מיצירות האמנות. 

החדרים (בארמון) היו נאים בעיניי. השכנים (במבי והסנאים) מצאו חן בעיניי והנוף (האגם) הנשקף מן החלונות נהדר. הייתי מוכנה לגור שם, לו רק היה אפשר...

בימי הקיץ מתקיימים בסופי השבוע קונצרטים בפארק. אפשר להתעדכן באתר האינטרנט .


הסתבכתי עם החוק

טוב... אולי אני קצת דרמטית כי בסך הכל קיבלתי קנס באוטובוס אבל החוויה הייתה נוראית.

לפני הכל, הסבר קצר על התחבורה הציבורית בורשה: אפשר לרכוש כרטיסים בקיוסקים ברחבי העיר או במכונות אוטומטיות שממוקמות בתחנות. הכרטיסים מתאימים לכל סוגי התחבורה (אוטובוסים, חשמליות ורכבת תחתית). אפשר לרכוש כרטיס שמאפשר נסיעה לפרק זמן קצר או ליום. את הכרטיס צריך לתקף במכונה בכניסה לתחנת הרכבת, או באוטובוס עצמו ומאותו הרגע אתם מתחילים לנצל את הזמן הקצוב בכרטיס לנסיעה בתחבורה. 






אני רכשתי בשדה התעופה ארבעה כרטיסים בעלות של 15 זלוטי כל אחד, כל כרטיס כזה אמור לשמש ככרטיס "חופשי יומי" לכל אחד מימי הביקור שלי בורשה. 

יום למחרת, אני באוטובוס ועולה כרטיסן שמבקש לראות את הכרטיסים לביקורת. אני מוציאה את הכרטיס שלי ללא התרגשות מיוחדת, כי אני יודעת שאת הכרטיס של אתמול זרקתי לפח ואת הכרטיס של היום תיקפתי בבוקר כשנסעתי לפארק וואז'ינקי. ואז התחילו הצעקות בפולנית. סליחה, הצרחות. לא הבנתי מה הוא אומר אבל לפי הטונים אפשר היה לחשוב שהוא מהגסטאפו ואני אסירה פוליטית בחקירה. כל האנשים סביבי התכווצו במקומם. כביכול לא מסתכלים ולא מתערבים. אבל הם מעורבים, כי זה חודר להם מתחת לעור ולמעילים העבים. הם זזים באי נוחות.

למזלי, במקרה (או שאולי, כמו שאומרים, אין מקרה...) הייתה לצדי המדריכה מהסיור החינמי שבו השתתפתי ממש לפני שעה קלה (לא אותו סיור שהזכרתי קודם, אלא סיור נוסף שהשתתפתי בו). מסתבר ששתינו עלינו על אותו האוטובוס. היא מתרגמת לי את מה שהכרטיסן הזועם צורח עליי, אבל לא ממש מתרגמת לו בחזרה את התשובות שלי. אולי לא נעים לה להיות עם זאת שנתפסה בעבירה על החוקים. אבל מזל שהיא שם. 


הם מראים לי שהכרטיס פג תוקף באותו הבוקר. אני מנסה להסביר שזאת טעות, שהחתמתי את הכרטיס רק הבוקר ומראה את שאר הכרטיסים שרכשתי להמשך הביקור. אני מנסה להסביר שאני לא גנבת, לא פורעת חוק. כבר שילמתי על הכרטיסים. אני מנסה להסביר שכנראה הייתה טעות במכונה בבוקר. ההסבר שלי לא מתורגם הלאה.

"פספורט!! פספורט!!" הוא צורח. הוא לא נוגע בי אבל אני מרגישה שהצרחות שלו לופתות לי את הצוואר ומטלטלות אותי. אני מרגישה אלימות. אני מרגישה מותקפת. אני מרגישה חסרת אונים. זה היה נראה שעוד רגע הוא מוציא אזיקים ולוקח אותי לתחנת המשטרה הקרובה להמשך החקירה.

בשלב הזה כבר התחלתי לבכות. פאק!! אני בוכה גם עכשיו כשאני כותבת את זה.

באיזשהו שלב הוא החליט לרדת מעניין הפספורט שלא יכולתי להציג בפניו, כי השארתי אותו בכספת במלון. ואני החלטתי שאני רוצה לשלם את הקנס וזהו. התכוונתי לשלם ולהמשיך בנסיעה. אבל לא! לפושעת כמוני אסור להמשיך ולנסוע באוטובוס עם כל הפולנים הטובים. למרות שיש לי כרטיסים ביד, אותם אני יכולה לתקף ממש עכשיו ולמרות שאני משלמת את הקנס. הורדתי בכוח מהאוטובוס. הוא לא נגע בי. אבל זה היה בכוח. 


אחר כך ברחוב ההשפלה המשיכה, כי החתימה שלי על הדו"ח לא מצאה חן בעיניו והייתי צריכה לחזור ולחתום שוב ושוב. שלוש פעמים עד שהתוצאה נראתה לו. כל עוברי Nowy Swiat חזו בהשפלה ושמעו את הצרחות. ואני, בגילי, מנסה להדחיק את הדמעות. מנסה לספר לעצמי שזה לא נורא, בסך הכל קנס של 164 זלוטי. ביג דיל... לא צריך לבכות...

אבל אני לא מצליחה לספר לעצמי את הסיפור הפשוט הזה. כי הסיטואציה עוררה בי פחדים ודימויים שהיו קבורים היטב בתת המודע שלי, רשמים שניזונים ממסרים, מסיפורים, מתחושה אישית-קולקטיבית שאני יהודייה והם פולנים. 


זה לא רציונלי. אבל זה שם. ואני רק רוצה לברוח מהרחוב הזה, לא יכולה לסבול את המבטים, אז אני עולה לאוטובוס שבדיוק נכנס לתחנה. אני מחתימה כרטיס חדש והפעם אני בודקת היטב שהתאריך והשעה בכרטיס נכונים. 

המדריכה מהסיור עדיין איתי, יש לה סיור נוסף שאמור להתחיל עוד 10 דקות והיא צריכה בכלל לנסוע לכיוון השני, אבל היא רוצה לוודא שאני בסדר ומספרת לי שגם היא קיבלה קנס לא מזמן, כי היא שכחה לרכוש כרטיס חודשי חדש. אני משכנעת אותה שאני בסדר ושזה לא יהרוס לי את המשך הטיול בורשה. קשה לה לעזוב אותי, אבל אני דוחקת בה, שלא תפסיד את הסיור הבא. ומודה לה מקרב לב כי אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היא לא הייתה שם לתרגם ואחר כך גם להרגיע.

אני כבר לא בטוחה מה באמת קרה. האם שכחתי להחתים? או שהייתה תקלה במכונה? אולי זרקתי לפח את הכרטיס הלא נכון ונשארתי עם הכרטיס מאתמול? לא באמת משנה מה הייתה הסיבה, המסקנה היא שצריך לבדוק היטב שעל הכרטיס מופיעים התאריך והשעה הנכונים. כי אני לא בדקתי. הייתה לי אמונה עיוורת או סתם חוסר אחריות ולא בדקתי את הכרטיס אחרי שהחתמתי אותו.

אמנם עברתי חוויה לא כל כך נעימה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להכניס הכל לפרופורציות. גם ההומור של שחר עזר לי כששוחחנו שוב לפני השינה והוא שאל אותי "אז על איזה עוד חוקים עברת? במה עוד הספקת להסתבך מאז שדיברנו לאחרונה?".

אז הרגשתי השתפרה ומלבד כתיבת שורות אלו הצלחתי לשים את התקרית הזו מאחורי. המשכתי לטייל בוורשה וליהנות ממה שיש לעיר להציע, רק כמה אירוני שאחד האתרים הבאים שתכננתי לבקר היה מוזיאון הגסטאפו.



ביקרתי ב Gestapo Headquarters Museum
זה מוזיאון קטן, שנמצא לא רחוק מפארק וואז'ינקי. הבניין ברחוב  Szucha 25 שימש בעבר כמקום משכנם של משרדי הגסטאפו, כלא זמני וחדרי חקירות. מי שהיה נעצר לתקופה ארוכה היה מועבר בדרך כלל לכלא פאוויאק, שנמצא באזור אחר בעיר וגם הוא משמש כיום כמוזיאון.

כעת מאכלסים את הבניין משרדים ממשלתיים, אבל חלק ממנו נשאר כשהיה ואפשר לראות כמה תאי מעצר "מקוריים" ויש גם שחזור של חדר חקירות. המקום די קטן, אבל מצמרר ולא נעים. על הקירות אפשר לראות עדיין סימנים שחרטו האסירים, שמות ותאריכים, או ניסיון לסמן לוח שנה ולעקוב אחר הימים. ואם זה לא מספיק, אז כדי להעצים את החוויה מושמעים ברקע צעדים של שומר או שוטר במגפיים, חריקה של דלתות, צעקות בגרמנית וצרחות של הנחקרים.

אחד התאים נקרא "הקרון" משום שמסודרים בו מושבים בצורה המזכירה קרון רכבת. שם היו מוחזקים האסירים עד לחקירתם. לפעמים במשך ימים ארוכים, כאשר מונעים מהם לישון, לאכול וצרכים בסיסיים נוספים, וכל זה תחת מכות ועינויים. רבים לא שרדו את החקירה. רבים לא שרדו את ההמתנה לחקירה.

יצאתי קצת מאוכזבת מהמוזיאון. כי נראה שהם התמקדו באיזה גימיק תיירותי כדי למשוך מבקרים, וזה יצר אצלי אי נוחות, כי במקום הזה סבלו הרבה אנשים. לא רציתי לקבל זריקת אדרנלין. רציתי באמת ללמוד על הנושא וקבלתי בעיקר חוויה תיירותית מהונדסת שבעיניי גם לא מכבדת את מי שהיה שם. כי מעבר לתאים ולסאונד, אין הרבה מידע. יש סרטון קצר בכניסה, שמוקרן לחליפין אנגלית ובפולנית. ויש כמה מסכים אינטראקטיביים עם הסברים. אבל זה לא מספיק בשביל באמת ללמוד על הנושא. 


ולמרות זאת, אני כן חושבת שהמקום שווה ביקור. יש כמה קווי אוטובוסים שמגיעים ממש קרוב למוזיאון, ונסיעה לשם, ביקור במוזיאון ונסיעה חזרה למרכז העיר תארך לכם כשעה בסך הכל כולל הביקור.  רק קחו בחשבון שאין במוזיאון שירותים, ברזייה או אפילו מכונה אוטומטית לממכר משקאות. את כל אלו אפשר למצוא מעבר לכביש, מרחק הליכה של כמה דקות.

אפשר לקרוא עוד על הנושא כאן  וכאן. עוד מידע על המוזיאון עצמו, הגעה ושעות פתיחה אפשר למצוא כאן.


גיליתי במקרה מקום קסום
נראה לי שכולנו מייחלים לרגעים כאלו בטיולים שלנו, מקווים להגיע למקומות מיוחדים שנקרו בדרכנו ללא תכנון. מקום כזה בדיוק גיליתי בטיול: מוזיאון הבובות. לא שמעתי עליו לפני כן, לא ידעתי שהוא קיים וגיליתי אותו ממש במקרה, בעצם הלכתי בעקבות שלט בפולנית עם תמונה שסקרנה אותי.


במוזיאון מצאתי עולם קסום של בתי בובות בסגנונות שונים. המקום לא גדול, אבל אפשר בקלות להעביר בו שעה בלי לשים לב. הייתי לבד בכל הזמן הזה והתלהבתי כמו ילדה קטנה. 






הגעה למוזיאון- אני נכנסתי לארמון התרבות והמדע בכניסה שברחוב Marszałkowska ומשם עקבתי אחרי השילוט. לאתר מוזיאון הבובות לחצו כאן.



תודה שטיילתם איתי, יש עוד הרבה מה לספר על קורותיי בוורשה: שתיתי המון קפה ובירה (לא ביחד...), נכנסתי לכל חנות ספרים שראיתי, פגשתי אנשים מעניינים, ביקרתי במוזיאון ליהדות פולין, נדלקתי על רשת החנויות flyig tiger ועוד... אבל את שאר החוויות והרשמים נשאיר לפוסט הבא.

לסיכום, בוודאי כבר הבנתם שורשה הייתה מיוחדת, מעניינת ומקסימה. היא האירה לי פנים וגם מזג האוויר היה נפלא. אני כל כך שמחה שנסעתי, בניגוד לעצתם של רבים.

אז שוב תודה לכם הקוראים, בלעדיכם הייתי בוודאי כותבת למגירה.


אם אהבת את הפוסט הזה, אולי יעניין אותך לקרוא גם:

טיפים והמלצות לטיול בוורשה

בלוגרים מטיילים בבודפשט

בלוגרים מטיילים בלונדון




21 תגובות:

  1. ליען, את כותבת כל כך מרתק! אני אוהבת את סדר הדברים בו מופיעות תחילה התחושות המקדימות שלך ואח"כ הסיפור עצמו. בכיתי איתך באוטובוס וברחובות ורשה. כל כך מבינה את החוויה הנוראית שעברת וברור לי שגן=ם אני הייתי בוכה בסיטואציה דומה. אני מאוד נהנית לקרוא אותך!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבקה. לא שאני שמחה לדעת שהיית בוכה.... אבל זה מעודד שאני לא היחידה:)

      מחק
  2. ליען, אני אוהבת את הדרך בה את מתארחת חוויות מטיולים בחו"ל. זה כל כך חי שאני ממש מרגישה שם איתך, נהנית מהאוכל ומהמבנים העתיקים ונלחצת כהוגן מהכרטיסן המרושע.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מיכל, שמחה שהעברתי את התחושות, מקווה שאת הטובות יותר :)

      מחק
  3. וואו, קראתי בשלוק אחד. איזה חוויות מטלטלות... מאד אהבתי את ורשה שלך. גם אני נמשכת לערים עם רחובות עתיקים (או משוחזרים) וקצת קיטשיים. זה עושה לי את זה בגדול. לפי דעתי היעד הבא שלך הוא טאלין. מהקצת שקראתי כאן, נראה לי שאת תאהבי אותה נורא. ואם תצטרכי עדי אופי מול הכרטיסן ההוא - אני מיד מתייצבת :)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אורה, טאלין מאוד מעניינת אותי, ברור לי שאגיע אליה יום אחד.

      מחק
  4. אוי ליען, איזו חוויה מטלטלת, שמח שיתר החוויות בורשה השאירו רושם עז יותר, פולנים אן יהודים גם ברכבת הקלה בירושלים לא היית זוכה להקלה. העיקר שהפירוגי היה טעים והבמבי היה מתוק!

    השבמחק
    תשובות
    1. כן...רק שפה הייתי יכולה להבין מה הכרטיסן רוצה. ושאר החוויות היו באמת חיוביות, אז סה"כ טיול נהדר. תודה שקראת :)

      מחק
  5. יופי שמצאת את הזמן לעצמך וטוב עשית שיצאת לחופשה בחו"ל כי כבר אמרת לי, באחת התגובות לפוסט שכתבתי, שבבית לא היית מצליחה לפרגן לעצמך פסק זמן אמיתי ומהתיאור המקסים שקראתי פה נראה שהצלחת להירגע ולהנות ולגלות מקומות וטעמים חדשים וגם דברים על עצמך, למרות החוויה הפחות נעימה עם הכרטיסן.

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון, הצלחתי :)
      היציאה מהבית לא הייתה קלה, קצת רגשות אשם, אבל אילצתי את עצמי להשתחרר מזה, כי אחרת מה הטעם?

      מחק
  6. ליען, אני רוצה להתחיל מהטוב וזה קשה אחרי החוויה של ההסתבכות עם החוק. ראשית, אל תקחי על עצמך כלום. את מאוד אחראית והטעות שלך היא טעות של אדם זר במדינה, של תייר. כשהייתי עם הבת שלי בהולנד ביוני האחרון נסענו עשרה ימים בתחבורה ציבורית. גם לי היו טעויות. גם לי היה מפגש עם כרטיסנית ברכבת, ולא היתה צעקה אחת ולא רמז לאלימות. היא הבינה שאני תיירת שלא יודעת מהחיים שלה והסבירה לי מה הבעיה בכרטיס שלי. בפעם הבאה תיקנתי את זה. היא אפילו לא ביקשה שאשלם את הקנס כפי שהיתה צריכה, רק רשמה לי הערה. הכל ממוחשב וכנראה שאפשר לעשות דבר כזה. קראתי השנה את בנדיט של איתמר אורלב. אני לא יודעת אם להמליץ כי יש שם כל כך הרבה אלימות. זה ספר שמספר על פולניה, אמנם של העבר, אבל הוא ממחיש כנראה את המשהו הזה הנוראי שאצור שם ועובר מדור לדור. ואם בכל זאת מילה טובה, כי כל כך מגיע לך - התיאורים שלך מאוד אמינים ומאוד מדברים אלי. ורשה נראית שווה למרות הכול.

    השבמחק
    תשובות
    1. זיוה יקרה, תודה שקראת ותודה על התגובה המושקעת. כנראה שההתנהגות של הכרטיסן - כך הבנתי מסיפורים של מטיילים נוספים - היא עניין שבשגרה, ולכן אני נוטה לחשוב שזה קשור למנטליות, לתרבות ויחד עם זאת שאי אפשר לשפוט את החברה הפולנית לפי מקרה אחד, זה רק פסיק קטן. ובכלל, עדיין קשה לי לחוות דיעה, אצטרך לחזור שוב לפולין, אבל מהמעט שהתרשמתי בינתיים, נראה שהם עדיין מושפעים מאוד מהתקופה של המשטר הקומוניסטי. זה משאיר חותם. ואני חושבת שהם עדיין מלקקים את הפצעים של מלחמת העולם השנייה גם כן. בקיצור, זה מורכב וזה מה שהופך את זה לכל כך מעניין. ותודה על ההמלצה לספר, בהחלט ייתכן ואקרא אותו.

      מחק
  7. ליען. למרות התקרית שנשמעת לי ממש טראומטית, עשית לי חשק לבקר בורשה. תודה על ההמלצות.

    השבמחק
    תשובות
    1. שמחה לשמוע :)
      ובאמת, חוץ מהתקרית הלא נעימה- שאר הטיול היה כייפי!

      מחק
  8. נהניתי לקרוא את הפוסטים שלך על ורשה! (אני בשלבי תכנון טיול לשם). רוצה לציין שלפני 10 שנים עברתי חוויה של כרטיסן עצבני בפירנצה באיטליה שצעק עלי באיטלקית כי לא ניקבתי בתחנה את הכרטיס (זה היה יום חופשי בטיול מאורגן ולא ידעתי שצריך לנקב מחוץ לרכבת). למזלי, היה אתי סטודנט איטלקי שידע אנגלית,אתו פטפטתי בנסיעה, והוא תרגם וסינגר עלי בפני הכרטיסן ויצאתי מזה ללא קנס... אמנם יצאתי מזה יותר בזול, אבל כנראה שכרטיסנים זועמים וחסרי הבנה לאי הבנות של תיירים יש לא רק בפולין...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מיכל, ממה שקראתי מתגובות של הקוראים לפוסט, שזאת כנראה תרבות הכרטיסנים בעולם :)

      מחק
  9. ליען יקרה
    קראתי את שני הפוסטים שלך על ווארשה
    ואני מרשה לעצי לתת לך משוב של ממש:
    אני, כקוראת, נהנית יותר לקרוא פוסטים עם סיפור אישי (כמו ההסתבכות עם החוק, כאן)
    מאשר פוסטים שיש בהם בעיקר מידע, כמו הפוסט האחר על וורשה.
    הסיפור. תמיד הסיפור
    ככה אנחנו בנויים, בני האנוש, שסיפור 'עושה לנו את זה' יותר מכל רשימה
    .
    פוסט מהנה ומלמד

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך חן יקרה, שקראת והגבת ובמיוחד על המשוב. תמיד אני מנסה למצוא את האיזון בין חשיפה, בין אישי לבין פוסט שיתן ערך לקוראים. אני יודעת שחלק גדול מהקוראים מגיע לבלוג וקורא אותו מתוך העניין האישי ולא בהכרח מרצון לקבל מידע על טיול, אבל אני עדיין רוצה לספק מידע חשוב למי שכן. מה שכתבת מתחבר לי לתחושה שיש לי כשאני קוראת פוסטים בבלוגים אחרים, וזה מוכיח שוב ושוב שבסופו של דבר מה שמעניין זה הסיפור. אחרת אנשים היו קוראים בויקיפדיה :)

      מחק
  10. טיילתי איתך עכשיו ברחובות וורשה לבד. מענג.

    השבמחק
  11. מעורר סקרנות מתוך כתיבה מלאת רגש. נהנתי מאוד.

    השבמחק
  12. את כותבת מקסים, והסיפור על התקרית באוטובוס זעזע אותי. אני בטוחה שגם אני הייתי בוכה. ועכשיו אני מפחדת לסוע לוורשה...

    השבמחק