יום ראשון, 29 בינואר 2017

מכתב ברוח


But you carry on in pictures and in song "
And the unmade bed you slept in 
Where I laid you down to rest one last time
Goodbye, dear friend, goodbye, dear friend "
(lyrics - Deer Tic)


היי,

זאת אני. 

רציתי להגיד לך שאת חסרה לי. מאוד. את בטח יודעת שאני עדיין לא יכולה לעצור את הדמעות. לפעמים, כשאני ברחוב ולא נעים לי שיראו, אז אני בוכה פנימה. מרגישה את הדמעות יורדות ושורפות בגרון. לא ידעתי שאפשר לבכות ככה.

את זוכרת איך שהכרנו, בגיל 15, במסע לפולין?  בין המוות והכאב. פשוט שתי נשמות תאומות שמצאו אחת את השנייה דווקא שם, ומאז אנחנו לנצח. כי עכשיו, אחרי שהלכת, אז לעולם נשאר חברות. השנים לא ירחיקו בינינו ולא נריב וניפרד. אמנם אנחנו כבר לא יכולות להיפגש לקפה וטים טם, אבל אנחנו עדיין חברות. תמיד. 

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבאת לבקר אותי במושב, עשית דרך ארוכה עד רמת הגולן ואנחנו נקשרנו אחת לשנייה בשיחות אל תוך הלילה, בטיולים למפל ולצוק, בעשן של מדורות וסיגריות, בצחוק, בלחישה, בקרני שמש נעימות, באין ספור שקיעות.

נהגנו להתבדח שלעולם לא יגמרו לנו הנושאים לשיחה, והנה עברה כבר שנה מאז שאת... ואני עדיין מדברת אתך. לפעמים נדמה לי שאת עונה בחזרה בחלומות מעורפלים, ברוח מלטפת, במשק כנפי יונה.

זאת הייתה תקופה קסומה. יחד אתך חוויתי כמה מהרגעים הכי יפים והכי מטורפים שהיו לי בחיים. רגעים שאי אפשר לשכוח. רגעים שמצטרפים לסל הזיכרונות והחוויות שלנו ומעצבים את מי שאנחנו. חוויות שגם שש עשרה שנים אחר כך  עדיין מהדהדות בלבבות. ואם יש געגוע שמהדהד בי יותר מקול צחוקך, הרי זה געגוע לשתי הנערות שהפכנו להיות בכל פעם שהיינו ביחד. בלבי את לנצח תישארי הנערה האמיצה שבחרה בי להיות לה לחברה. 

העשרת את חיי ולימדת אותי מה זאת חברות ומה זאת אהבה. תודה.

שלך,
ליינס.


"אל לך להתעצב בבוא העת לומר "שלום". הפרידה חיונית היא קודם שתוכל לשוב ולהיפגש. ופגישה מחודשת בין אם עברו רגעים או גלגולי חיים, אכן מובטחת לאלה שהיו ידידים".



(ריצ'ארד באך / תעתועים)





אהובה שלי,
עברו כל כך הרבה ימים מאז שוחחנו לאחרונה. 
כל כך הרבה ימים שאני מדברת איתך, אבל לעצמי.
לפחות לא השארנו דברים לא פתורים, לא סגורים.
את כל מה שהיה להגיד אמרנו. 
בפעם האחרונה. 


"רוחך לא נולדה ברגע מסוים, והיא לא תמות לעולם... עוף חופשי ורחף באושר מעל שלולית הבינוניות ומעבר לימי ההולדת, לאורך חיי הנצח. אנחנו -שנינו- נפגשים עכשיו, וניפגש בעתיד כשנחפוץ בכך, בתוככי חגיגה אמיתית אחת, שאיננה מסתיימת לעולם". 

(ריצ'ארד באך/ אין מקום שהוא רחוק מידי).





***
*
לא היה קל לכתוב את הפוסט הזה, ועוד יותר קשה היה לפרסם אותו.
תודה שביקרת בבלוג ועצרת לרגע לקרוא. זה לא מובן מאליו ואני מעריכה את זה מאוד. בקרוב נשוב וניפגש כאן בבלוג עם פוסטים יותר משמחים.

יום שלישי, 24 בינואר 2017

מתי כדאי להתחיל לתכנן את החופשה הבאה?





הזמנתם פעם נופש ברגע האחרון? מהיום למחר? ב"דקה ה-90?"
אולי הגעתם לשדה התעופה עם מזוודה ודרכון ופשוט עליתם על הטיסה הבאה?

אני מעולם לא הזמנתי טיסה ברגע האחרון ולמען האמת אני לא בטוחה שזה בשבילי כי אני ממש לא ספונטנית והסיפור הבא ימחיש לכם עד כמה:  לפני כמה שנים נערכה אצלנו בעבודה הגרלה והפרס הגדול: סוף שבוע בכרתים. ההכרזה על הזוכים תוכננה ליום חמישי בערב כאשר הטיסה ממש למחרת. ואני כאמור, כל כך לא ספונטנית עד שארזתי מזוודה מראש ודאגתי אפילו להמיר כסף למקרה שאזכה, שלא אאלץ חס וחלילה להתארגן על הכל ברגע האחרון! בסופו של דבר באמת זכיתי, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.


עד כמה אתם ספונטניים? לאן הייתם מוכנים לטוס בהתראה של רגע? התמונה מכאן.

הרבה פעמים שואלים אותי: האם כדאי להזמין טיסות וחבילות נופש מראש או שעדיף להמתין לרגע האחרון? אני לא חושבת שיש אחד שלא תהה על כך, לפעמים אנחנו עוד מתלבטים ממש תוך כדי ההזמנה. נראה לי שמטבע הדברים רובנו רוצים להרגיש שעשינו "עסקה טובה", שלא שילמנו יותר ממה שסביר. אנחנו גם אוהבים להרגיש שהצלחנו לנצח את המערכת ולהשיג מחיר ממש זול על מוצר שקנינו.

עוד סיבה שהשאלה הזו מעסיקה רבים היא הנטייה לחשוב שלקראת תאריך הנסיעה, אם חברת התעופה לא תצליח למכור את כל המקומות אז המחירים ירדו בצורה משמעותית. כאשר בפועל זה כמעט אף פעם לא נכון וסליחה אם אני מנפצת כאן כמה אשליות.

מתי המחירים עשויים לרדת לקראת הנסיעה? כאשר מדובר בטיסת שכר (צ'רטר) ובחבילות נופש, אבל לרוב זה לא קורה בעונת התיירות. כי אין סיכוי שברגע האחרון, בשיא יולי-אוגוסט ימכרו בזול את המלון הכי נחשק בסנטוריני, או שיהיה מבצע לטיסות לארה"ב. הכל עניין של היצע וביקוש, בדיוק כמו בתחומים אחרים שאינם קשורים לתיירות.

ובכל זאת... מידי פעם יש מבצעים ומחירים שווים ברגע האחרון. גם בתקופות של חגים וחופשים. אז איך יודעים האם כדאי להזמין מראש, או שעדיף להמתין בסבלנות ולתפוס איזה דיל? התשובה היא לא חד משמעית, היא תלויה בכם ובזמן העומד לרשותכם, בהרכב המטיילים ובגמישות שלכם לגבי היעד הנבחר.


מתי אפשר להזמין חופשה ברגע האחרון?


אם אתם לא חייבים לטוס "בשיא העונה". בעיקר בקיץ בתקופת החופש הגדול, ובחגים (לא רק חגי תשרי אלא כל החגים והמועדים, כולל יום העצמאות וחג המולד). אם אתם יכולים לצאת לחופש במועדים אחרים, אז אולי שווה לחכות למבצעים של אחרי עונת התיירות.

אם אתם יכולים לקחת חופש מהעבודה מבלי לתכנן זאת מראש, אז שווה לכם להמתין למבצעי הרגע האחרון ולהיות ספונטניים . (אני, דרך אגב, כמעט אף פעם לא יכולה לקחת חופש במפתיע ועל זה נאמר "הסנדלר הולך יחף").

התמונה מכאן

אם אתם לא נעולים על יעד מסוים, ותיהנו באותה המידה לטוס לפראג או למלטה, אז שווה לחכות למחיר הנכון ולטוס לאן שזול.

אם אתם לא נוסעים לאירוע ספציפי, כמו להשתתף בכנס, לצפות בהופעה או במשחק, אז בהחלט אפשר לחכות לרגע האחרון. במקרה הטוב תטוסו ואם לא יהיה מבצע שווה, אז תמשיכו לחפש עד שתמצאו.

מתי כדאי לתכנן את החופשה מראש?

אם אתם נוסעים בהרכב משפחתי עם ילדים, אז מומלץ להזמין כמה שיותר זמן מראש. כך גם לגבי טיול בהרכב של כמה חברים. ככל שיש יותר אנשים אז יש יותר פרמטרים שצריך להתחשב בהם, לכל אחד יש את המגבלות והרצונות שלו, וקל יותר להתאים את הטיול לכולם כאשר מתכננים מראש.

את חופשת הקיץ כדאי לתכנן מראש. התמונה מכאן

אם אתם רוצים לעשות בטן-גב ביעד קייצי אז תזמינו מראש. ככל שתמתינו המחירים יעלו והאפשרויות יצטמצמו. אם אתם רוצים לטוס בחגים, אז תזמינו מראש, לפחות חצי שנה או יותר.


אם אתם טסים לכנס גדול, להופעה או למשחק כדורגל חשוב, אז בכלל... תזמינו ברגע שהחלטתם לנסוע. אל תחכו אף רגע נוסף, כי אנשים מגיעים לאירועים האלו מכל העולם והיצע החדרים בבתי המלון מצטמצם ככל שמתקרבים למועד.

בסופו של דבר,לא משנה אם הזמנתם ברגע האחרון או שנה מראש, העיקר שתהיה לכם חופשה מדהימה!

התמונה מכאן

תודה שקראתם, אני כל כך שמחה שביקרתם בבלוג שלי! מוזמנים לשתף אותי בתגובות בסיפורי חופשה של הרגע האחרון, או שאולי גם אתם כמוני - מזמינים מראש?

אם אהבתם את הפוסט הזה וכבר מדגדג לכם באצבעות להזמין את החופשה הבאה, אז בטח תמצאו עניין בפוסטים הבאים:

יום חמישי, 19 בינואר 2017

קמינו דה סנטיאגו - מסע או חלום?


יש שתי מילים שמעוררות בי רגשות חזקים: מסעות ארוכים. אם יש משהו שמאז ומעולם הסעיר את דמיוני, הרי שאלו מסעות ארוכים. עוד כשהייתי ילדה קטנה, אהבתי לשחק ב "נדמה לי" והייתי יוצאת למסע ארוך ומלא הרפתקאות עם תרמיל על הגב ומפה ביד. דמיינתי שאני חוצה הרים ונהרות, מבשלת ארוחה פשוטה במדורה קטנה וישנה תחת כיפת השמיים.

טרם הגשמתי את החלום הזה, של מסע רגלי ארוך, ועם השנים החלומות לבשו צורה ממשית יותר של מסעות ודרכים אמתיות שהייתי רוצה לצעוד בהן. המסלול שנמצא בראש רשימת ה wish list שלי הוא ה "קמינו דה סנטיאגו". או כפי שמכנים אותו בפשטות "הקמינו".


קצת היסטוריה

סנטיאגו דה קומפוסטלה היא אחד משלושת היעדים החשובים בנצרות לעלייה לרגל (אחרי רומא וירושלים). העיר קרויה על שם יעקב בן זבדי שהיה אחד משנים-עשר השליחים של ישו ושם הוא קבור, כך מאמינים הנוצרים.



סנטיאגו - מבט על העיר. התמונה מכאן.


מוקד העלייה לרגל הוא קברו של יעקב שהיה אחד משנים עשר השליחים שלפי אמונת הנוצרים, נמצא בסנטיאגו דה קומפוסטלה, והעיר סנטיאגו בעצם נקראת על שמו.

הדרך לסנטיאגו קיימת כבר למעלה מאלף שנים, והצליינים (עולי הרגל) שבעבר צעדו לסנטיאגו עשו זאת מסיבות דתיות וכדי לקבל שטר מחילה, אך כיום רוב הצועדים עושים זאת מסיבות מגוונות שאינן בהכרח דתיות. מידי שנה צועדים בקמינו למעלה מ 70,000 אנשים בגילאים שונים המגיעים לקמינו מכל קצוות העולם במיוחד בשביל המסע.



סנטיאגו דה קומפוסטלה. התמונה מכאן.

על המסלול

יש כמה דרכים המובילות לסנטיאגו, ויש אנשים שמתחילים את הצעידה ממש מפתח ביתם (אלו שגרים באירופה) ויוצאים למסע של אלפי קילומטרים ברגל, אך רוב הצועדים בקמינו מתחילים את המסע בעיירה הצרפתית ז'אן פייה דה פורט, ששוכנת סמוך לגבול שבין צרפת לספרד. מסלול זה נקרא "קמינו פרנסס" או בעברית: "הדרך הצרפתית", שתחילתה בחציית הגבול בין צרפת לספרד ובמעבר בפירנאים. החלק הזה של המסע נחשב לקשה ביותר משום שרובו בעלייה ויש שמדלגים עליו ומתחילים את המסלול בצד הספרדי.


אני חושבת שיותר ממה שמשכה אותי הדרך, משכו אותי סיפורי המסע, המסע הפנימי של הצועדים והקשרים שנוצרים לאורך המסלול, כי מבחינת נופים , הקמינו נחשב לדי מונוטוני ומי שמחפש להתרחק מהציביליזציה - לא ימצא זאת בטראק הזה. התמונה מכאן.



למי שיחליט לצעוד ב"קמינו פרנסס" מצפה מסע בן 800 ק"מ החוצה את ספרד ועובר דרך כפרים, עיירות וישובים קטנים. המסלול מסומן בחיצים צהובים ובסמל הצדפה (הצדפה שמזוהה עם סנטיאגו הפכה לסמלם של הצליינים הצועדים לסנטיאגו).



הצדפה - סמל הצליינים. התמונה מכאן.


דרכון צליינים

CREDENCIAL DEL PEREGRINO - תעודה שמקנה לצליין את הזכות לישון באלברגות לאורך הדרך. בכל אלברגה מחתימים את ה"דרכון". ומי שצועד את 100 הק"מ האחרונים בדרך לסנטיאגו גם זכאי למחילה על עוונותיו מטעם הכנסייה. את  הדרכון אפשר להוציא מראש במשרד צליינים בכל מקום בעולם וגם בתחילת המסלול ולאורכו. אפשר לקרוא עוד על הנושא באתר הזה: Camino Adventures . 


חלוקת הדרך לימים


חלוקת המסלול למקטעים היא בהתאם למיקום האכסניות והעיירות לאורך הדרך ובהתאם ליכולת וקצב הצעידה של כל צליין. לרוב מדובר במסע של 30 עד 40 יום, בקצב צעידה של 15- 25 ק"מ מידי יום. יש מיטיבי לכת שצועדים אף יותר מכך, לרוב אלו יהיו אנשים בכושר גופני גבוה, אבל רוב הצועדים הם אנשים כמוני וכמוך שמסתפקים בגמיעת מרחקים קצרים יותר

יש אנשים שבוחרים מידי כמה ימים לעצור ולנוח ליום אחד או יותר בעיירה נחמדה או כפר ציורי לאורך הדרך. ויש גם אנשים שבוחרים לדלג על חלקים מהמסלול ולבצע אותם בנסיעה. בחלק מהדרך אפשר גם לרכב על סוסים או על אופניים, אך הרוב הגדול פשוט עושים זאת בהליכה עם התרמיל על הגב. 


חיצים צהובים מראים את הדרך. התמונות מכאן.

דרך החיצים הצהובים. התמונה מכאן.

איפה ישנים בקמינו?
מרבית הצליינים לנים ב "רפוחיו", שנקראים גם "אלברגה" אלו אכסניות שמנוהלות על ידי המנזרים והכנסיות שנמצאים לאורך הקמינו, רובן מבוססות ממש על בתי המחסה והאכסניות ששימשו את הצליינים מזה מאות שנים. באכסניות אלו הלינה במיטות קומתיים באולם שינה משותף (יש אכסניות שבהן מספר הלנים בחדר אחד יכול להגיע למאה איש!). 

האכסניות המנוהלות על ידי הכנסיות והמנזרים מיועדות לצליינים המחזיקים ב "דרכון צליינים" והתשלום הוא סמלי ( 2- 5 יורו ללילה) או תרומה לפי רצונו ויכולתו של כל אחד. לפעמים המחיר כולל גם ארוחה ובחלק מהאכסניות יש אפשרות לבשל במטבח המשותף. הלינה באכסניות אלו היא על בסיס מקום פנוי, מי שמגיע מוקדם תופס מקום, מי שלא, צריך להמשיך הלאה לאכסניה הבאה או לישון תחת כיפת השמיים.

קיימות גם אכסניות תיירותיות יותר ובתי הארחה בעיירות שלאורך המסלול, הן מיועדות לכל מי שאינו בעל תעודת צליין, או למי שמעוניין לישון בתנאים קצת יותר טובים והמחיר בהתאם. למרות שלינה עם עשרות אנשים באותו החדר לא נשמעת כמו חוויה מרנינה במיוחד, לי נראה שזה חלק מהחוויה של הקמינו. זה גם המקום בו אפשר לפגוש מטיילים מרחבי העולם שיצאו למסע הזה, כל אחד מסיבותיו האישיות וכל אחד עם סיפורו המיוחד. אפשרות נוספת היא להצטייד באוהל וללון בכל מקום שתרצו, אך יש לקחת בחשבון שמדובר בעוד משקל שצריך לשאת על הגב לאורך 800 ק"מ.

אוכל בקמינו

הקמינו עובר בין עיירות וכפרים, חלקם גדולים יותר וחלקם קטנים ממש, כך או כך, כמעט ואין יום שבו הצועד בקמינו לא יעבור במקום בו יוכל להצטייד באוכל ושתייה, מה שמקל על המטייל בכך שאין צורך להצטייד במצרכים ליותר מהארוחה או שתיים הבאות. למרות זאת מומלץ תמיד לשאת מים בכמות שתספיק לכל היום וגם להצטייד בחטיפי אנרגיה ופירות יבשים למקרה הצורך.

יש לקחת בחשבון שלא כל אכסניה מציעה ארוחה וגם שהבישול במטבח המשותף לא תמיד מתאפשר בשל עומס המטיילים השוהים במקום, אז כדאי להיערך לכך מראש. בחלק מהיישובים שבדרך יש אפשרות לאכול ארוחה במסעדה טובה ואף ליהנות מכוס בירה צוננת או יין ספרדי משובח.

מה לוקחים לקמינו?
ארבעת הפריטים החשובים ביותר הם: נעלי הליכה טובות, תרמיל טוב, שק שינה (רוב האכסניות שמיעודות לצליינים לא מספקות מצעים) וערכת עזרה ראשונה.

פריטי חובה נוספים הם בגדים נוחים בהתאם לעונה (רצוי לקחת כמה שפחות, ומה שלוקחים עדיף שיהיו מבדים מיוחדים שמנדפים זיעה ומתייבשים במהירות. בגדים כאלו יתגלו כיעילים במיוחד בעת גשם ושמש גם יחד). וכמו בכל טיול, לא לשכוח לקחת גם כובע!



התמונה מכאן

כדאי לארוז גם שכמייה למקרה של גשם, משהו חמים לשעות הערב וגם כפכפים או סנדלים שישמשו אתכם במקלחות וגם יאפשרו לכם לאוורר את הרגליים לאחר צעידה ממושכת.

כמובן שצריך  גם מגבת וכלי רחצה, כל אחד לפי צרכיו. אך אין צורך להצטייד בכמות שתספיק לכל המסלול, כי אפשר לרכוש מה שצריך בדרך. כדאי להצטייד גם בפנס טוב, במחברת וכלי כתיבה, בסכו"ם, אולר ובמפה.

אפשר להוסיף לרשימה עוד פריטים כמו אוהל, גזייה, כלי בישול ועוד. אך זכרו שכל דבר שתיקחו אתכם, יש לו משקל, שאותו תצטרכו לשאת על גבכם לאורך מאות קילומטרים. מטיילים רבים מגלים שלמרות שארזו בקפידה, לקחו איתם הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים, ואז הם פשוט "משחררים" את הציוד המיותר לאורך המסלול.


סוף העולם
חלק מהמטיילים ממשיכים את המסע וצועדים עוד 100 ק"מ עד לפיניסטרה (Finisterra) עיירה ששוכנת לחופו של האוקינוס האטלנטי, ובעבר האמינו שממש שם מסתיים העולם.


סוף העולם- הנוף הנפלא בפיניסטרה. התמונה מכאן.



בנימה אישית

כששמעתי לראשונה על הקמינו, זה היה לפני שהאינטרנט שלט בחיינו. אז לא יכולתי להקליד בגוגל: "קמינו דה סנטיאגו" ולמצוא את כל המידע זמין ונגיש. אבל הקמינו, כפי שבוודאי כבר הבנתם, הצית את דמיוני ואני שמרתי כל פיסת כתבה וכל פיסת מידע שנקרו בדרכי. בהמשך גם השתמשתי באינטרנט להרחבת הידע, כמעט ולא היה דבר בעברית, המעט שמצאתי היה באנגלית.

והיום, לעומת זאת, אפשר למצוא שפע של מידע וכתבות מעניינות, גם בעברית יש המון מידע ברשת. יש בעצם הכל. ממש הכל. כל כך הרבה מידע שמי שמתכנן לצאת למסע יכול ממש לתכנן את המסלול לפרטי פרטים ולדעת מראש היכן יעבור והיכן ילון מידי יום. וזה באמת דבר נפלא. 


אבל אני שואלת אתכם, האם זה לא גוזל מחדוות המסע? האם זה לא גורע משהו מתחושת ההרפתקה, מחדוות הגילוי?

ואני גם שואלת את עצמי האם ביום שאני אצא לקמינו (ואני אצעד בקמינו, אין לי ספק בכך!) האם אז אתכנן את הכל מראש, או שאאפשר לעצמי מרחב של גילוי, של התרגשות וחשש מן הלא נודע?

מה אתם הייתם עושים?


שיר סיום
אי אפשר לכתוב על הקמינו מבלי לסיים עם שיר בספרדית הנושא גם הוא את אותו השם (שבמקרה, הוא גם אחד השירים האהובים עליי). המילה קמינו בספרדית משמעותה דרך.








אהבתם את הפוסט ? עשיתי לכם חשק לקחת תרמיל, אולי גם מקל ולצאת לדרך?

נהדר! כי זה רק הפוסט הראשון בסדרה של חמישה פוסטים על מסעות ארוכים ומרתקים ברחבי העולם.

כדי לא לפספס את הפוסט הבא, הירשמו לקבלת עדכונים במייל מהבלוג (תיבת ההרשמה נמצאת בראש הדף בצד ימין).

ובינתיים, אם עשיתי לכם חשק לקרוא עוד על הנושא, ואולי אפילו לתכנן את הטיול שלכם, הכנתי עבורכם רשימה של קישורים לאתרים ובלוגים עם מידע שימושי וסיפורי דרך. 


המדריך העברי לקמינו דה סנטיאגו

כתבה בוואלה
בדרך הפורטוגז- למי שרוצה להתחיל דווקא בפורטוגל
הבלוג של chenkalifa באתר למטייל
הבלוג של עדן שיצאה למסע לבדה. בבלוג תוכלו למצוא את תיאור המסע האישי שלה לצד טיפים רבים ומועילים 

יש מידע גם מחוץ לאינטרנט :) 
למסע בקמינו מיוחסת גם משמעות רוחנית, בעיקר בהקשר לתהליך הפנימי שעוברים בדרך, אני ממליצה במיוחד על שני ספרים, אחד מהם מוכר מאוד: יומנו של מכשף - מאת פאולו קואלו. הספר השני, אולי מוכר קצת פחות אבל לדעתי טוב יותר, אם כי לא באמת ניתן להשוות: הקמינו- מאת שירלי מקליין.



תודה שקראתם. אתם הקוראים, הנכם חבריי למסע. אותו מסע שהבלוג לוקח אותי אליו כל פעם בדרך קצת אחרת, בעיקר אל תוך עצמי, לפעמים גם בדרכים אחרות ואני תמיד שמחה לפגוש אתכם כאן בבלוג, או בדרכים. תודה! 

התמונה בראש הפוסט - מכאן.