יום חמישי, 14 באפריל 2016

סיפור ישן


יש שבילים שכדי לצעוד בהם, לא צריך לטוס או להפליג לאיזו ארץ רחוקה.
ויש ארצות מופלאות שפשוט מחכות לנו בסיפור הבא.
יש גם מסעות של הנפש, של החיים, המעשים, החלומות.
ולפעמים, המסע הוא בזמן, בין זיכרונות. 


כילדה שגדלה בחברה הדתית-חרדית בעיר העתיקה בצפת, היצע הספרים שעמד לרשותי היה מוגבל למדי. ההורים שלי, "חוזרים בתשובה" אהבו לקרוא. ולמרות ההתחזקות הדתית, ואף ההתחרדות שלהם, הם עדיין החזיקו בספרייה עם ספרים "חיצוניים" לצד ספריית קודש שמספר הספרים שבה היה מתאים יותר לבית מדרש מאשר לבית פרטי.

היו לנו מאות ספרים בבית. אפילו אעז ואומר שהיו כמה אלפים בוודאי. בכל קיר פנוי הייתה ספרייה. בקירות הסלון וחדר המגורים שוכנו אחר כבוד ספרי הקודש של אבי: גמרא, משנה, זוהר ועוד ספרי לימוד רבים אחרים.

התמונה מכאן





בפינות אחרות בבית היו הספרים הלא דתיים. בעיקר ספרי ילדים, עשרות מהם, המשובחים ביותר, שנרכשו עבורנו עוד בטרם החזרה בתשובה. היו גם כמה אנציקלופדיות מהוצאות שונות ולצדן ספרי הגות ופילוסופיה שהוריי קראו בתקופה ש"לפני".

היו גם ספרים שאמי קראה, כשעוד היה לה זמן לקרוא, לפני שהיו לה ארבעה ילדים קטנים. זכור לי ספר אסטרולוגיה אחד שריתק אותי במיוחד: "סימני שמש" , באנגלית. כל כך התרשמתי ממנו, כי שיערתי שבוודאי הוא אוצר בחובו חכמות נפלאות, משום שזה ספר כל כך חילוני, והנה הוא עדיין אצלנו על המדף. לא כמו "סיר הסירים" שנגנז עקב תיאורי וציורי הגוף החושפניים של נפתלי, שלא תאמו את מידת הצניעות הנדרשת.

התמונה מכאן


 
את האהבה לקריאה ולספרים קבלתי בבית. זה היה רומן סוער. אנשים, לסתם הייתה נשמטת כאשר היו נכנסים לביתנו לראשונה, נפעמים מכמות הספרים. בעצם, כשחושבים על זה, גרנו בספרייה.

עבור אוהבי הספר, אלו שבאמת אוהבים ספרים, אין אושר גדול יותר ותחושת סיפוק מכילה ומוזרה שכזו מלהחזיק ספר ביד, או להימצא בחדר מוקף ספרים. זו תחושה נעימה, מיוחדת. למי שאוהב ספרים, יש הרגשה שהספרים מחזירים לו אהבה ועוטפים אותו בחמימות, ממתינים בסבלנות ובענווה לתורם להיקרא.

ואני אהבתי אותם, כמה שאני אהבתי אותם!  אהבתי להחזיק, לדפדף, לנשום את הריח הישן או החדש לקרבי. קראתי כל מה שהגיע לידי, קראתי בספרי התורה של אבי, ובספרי ההגות עם השפה הארכאית והלא מובנת לילדה צעירה. קראתי, בגיל תשע, את "מאה שנים של בדידות", פשוט כי הוא היה על המדף, והדבר היחיד שהבנתי מהספר הוא שילדה דתייה שכמוני לא אמורה לקרוא אותו. אז קראתי בו שוב ושוב, מתענגת על התיאורים האסורים ומתפלאת שהורי לא עצרו בעדי. אולי הם לא קראו אותו בעצמם, חשבתי.


התמונה מכאן


כשהוריי זיהו את העניין הגובר שלי בספרים, ואת העובדה שמיציתי את סדרת "סיפורי צדיקים", הם החלו לרכוש עבורי ספרים לא דתיים. קראתי בשקיקה את "אורי" ואת "אליפים" של אסתר שטרייט - וורצל. גם התאהבתי אהבה ספרותית ב"שחר", לימים התאהבתי בשחר אחר, שחר שלי.

לצד ספרים של סופרים ישראליים שלימדו אותי מה זו ציונות ואהבת הארץ (מושגים שלא הוזכרו בבית הספר החרדי "אור מנחם"), הוריי דאגו שאקרא גם יצירות פאר אחרות. קראתי את תום סוייר והאקלברי פין, מובי דיק, ועוד רבים אחרים.

גם דמויות נשיות היו שם. התאהבתי באן שירלי, שהייתה ג'ינג'ית נועזת ממש כמוני, וגמעתי בשקיקה את "נשים קטנות". בכיתי, צחקתי ובעיקר הבטחתי לעצמי שאהיה סופרת, כמו ג'וזפין.

אבי רכש כמעט כל ספר ראוי לשמו שמכרו ב"סוכנות נדב", חנות הספרים ברחוב ירושלים, אבל גם זה לא הספיק לתיאבון הקריאה האדיר שהיה לי.

בבית הספר (החרדי) הייתה אמנם ספרייה, בעיקר של ספרי קודש ולימוד, לא ספרי קריאה. היו גם שתי ספריות ציבוריות בצפת, אחת ב"דרום" ואחת למעלה, ב"כנען", אבל אני הייתי צעירה מידי ללכת לשם לבדי.

הייתה בעיר העתיקה גם יוזמה של משפחה חרדית אחת, שהחזיקה מתרומות בביתה כוננית עם ספרים להשאלה. היו אלו ספרים "כשרים", רומנים שנכתבו על ידי  סופרים דתיים בעבור קוראים דתיים, והדמיות הן כמובן דתיות. דווקא היו שם כמה ספרים לא רעים. אבל אחרי חודשיים כבר הספקתי לקרוא את כולם.

ואז גיליתי אותה, את הספרייה האנגלית, ברחוב בר יוחאי. ושם היו הרבה ספרים. המון ספרים. זו כנראה הספרייה הציבורית הראשונה שכף רגלי אי פעם דרכה בה. מדפים על גבי מדפים, עם ספרים!!! אז מה אם הספרים באנגלית, אני פשוט התרגשתי שהיו שם ספרים. ספרים לגדולים, לקטנים, עם תמונות, עם ריחות. ספרים שמחכים שאקרא אותם. אז קראתי.


התמונה מכאן


בהתחלה קראתי ספרים עם ציורים ומילים, כמו אלו שמראים לפעוטות. אחרי שהצלחתי לקרוא את המילה umbrella  עברתי לספרים אחרים, קודם סיפורי ילדים, שצבעו בגוונים חמים את האפרוריות החרדית, ואחר כך רומנים של ממש, בהתאם ליכולות הקריאה שלי באנגלית שהלכו והשתפרו מספר לספר.

הספרים באנגלית סימלו עבורי פתח לעולם שלם, עולם שרציתי לצלול לתוכו. לא יכולתי להפסיק לקרוא. הספרייה האנגלית הייתה הספרייה הראשונה שלי, ואתם יודעים איך זה, אהבה ראשונה לא שוכחים. עד היום אני קוראת באנגלית.

התמונה מכאן


אחר כך, כשקצת בגרתי, בכיתה ה', עשיתי את המעשה השערורייתי בכל קנה מידה חרדי, רכשתי מנוי לספרייה החילונית. אז עוד היו עושים מנוי שנתי. התשלום היה לפי מספר הספרים שרצית להשאיל. לפני כן ישבתי עם אמא שלי וחישבנו ביחד לכמה ספרים כדאי שאעשה מנוי, נלקחו בחשבון פרמטרים כמו מהירות הקריאה שלי, הטרחה הכרוכה בהגעה לספרייה המרוחקת ברגל מיד אחרי הלימודים, ואחר כך עוד להמתין שם כשעה או יותר עד לפתיחה. ובעיקר, נלקחה בחשבון היכולת שלי לסחוב את כולם על הגב בנוסף לילקוט.

אני חושבת שסיכמנו על שבעה ספרים, ויום אחד, בלב פועם מהתרגשות, אמי נתנה בידי את הסכום הלא פעוט בכלל ואני הלכתי, אחרי הלימודים, לעשות מנוי לספרייה.

התמונה מכאן


נשים צדקניות הוכו בתדהמה, גבות הורמו, לשונות צקצקו ונשמות טהורות לחששו מאחורי גבי, לפעמים גם בפניי. הכיצד?? ילדה טובה מ"אור מנחם" הולכת לתרבות רעה... השם ישמור. היא קוראת שם זוועות כמו ה"חמישייה הסודית" ו "אורה הכפולה" , שלא נדע.

אבל אני כבר לא הייתי עוד ילדה חרדית טובה, עם צמה ותלבושת אחידה. אני הייתי גיבורה, כמו בספרים שקראתי, הייתי נועזת, חולמת, לוחמת למען חופש הקריאה שלי.

לימים עזבנו את צפת, ועברנו להתגורר במושב (דתי) בצפון. הייתה שם ספרייה קטנה ולא מרשימה, אם כי לעד אזקוף לזכותה את העובדה שבין מדפיה גיליתי שטולקין כתב עוד ספרים מלבד ההוביט.

הספרייה ההיא, במושב, הייתה כל כך קטנה , שבמשך תקופה ארוכה אף לא הייתה בה ספרנית. הדלת פשוט נשארה פתוחה ומי שרצה היה נכנס, רושם את הספר בכרטיסיית ההשאלה ודואג להחזיר אותו בתום הקריאה. ביום שגיליתי את "שר הטבעות" לקחתי את שלושת החלקים, והחזרתי אותם רק כשעזבתי את המושב, לאחר יותר מעשור. אף אחד אפילו לא שם לב לחסרונם ואני קראתי בהם ללא הפסקה.

אמנם במושב שוב הייתי במקום עם היצע ספרים מועט, אבל היה לי מזל, כי הייתה לנו את גב' גייגר (ז"ל) מצפת, שהייתה שולחת לאמי ארגזי ספרים באנגלית, שיהיה לה מה לקרוא, כי עכשיו הילדים בגרו, ומסתבר שגם היא, אהבה לקרוא באנגלית.

אז שוב קראתי באנגלית, והספרים בשפה שכבר לא הייתה כל כך זרה לי הפכו לחבריי הקרובים. נהניתי בעיקר לקרוא ספרים שכבר קראתי בעברית, כמו "ציפורים מתות בסתר" ולהשוות בין שפת המקור לתרגום.

והיום, אני עדיין אוהבת לקרוא, בעברית ובאנגלית, ועם ממוצע של כמעט מאה ספרים בשנה, כבר קראתי בוודאי כמה אלפים, אך עדיין מתרגשת מלהחזיק ספר חדש או ישן שטרם קראתי, כי אני יודעת שממש מעבר לכריכה מחכה לי עולם מופלא.

*****

אתם מוזמנים לצפות בכתבה קצרה על גב' אידית גייגר, אשה מעוררת השראה שבהחלט הצליחה להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב. לעד אזכור את השעות הרבות שביליתי בביתה עם הבולים והספרים והג'ירפות. אני חושבת שעל אנשים כמוה נאמר "צדיקים במותם נקראים חיים", כי המעשים הטובים שעשו ממשיכים להדהד אחריהם. הפוסט הזה מוקדש לה, לזכרה.



כפי שבוודאי שמתם לב, הפוסט הזה שונה ממה שאני כותבת בדרך כלל. הפעם בחרתי בבלוג כבמה למה שאני בדרך כלל כותבת למגירה. וגם, פשוט רציתי לחלוק עם העולם את גב' אידית גייגר המופלאה. תודה שקראתם והלכתם איתי בין שבילי הזיכרונות מצפת. 

***

הפוסט הזה מצטרף לפוסטים אישיים אחרים שעולים כאן בבלוג מעת לעת. ואם אהבתם אותו, אולי יעניין אתכם לקרוא גם את הפוסטים האלו: